על פחדים, הנחות, וויתורים אוטומטיים:

   לפני כמה ימים דיברתי עם אמא של אחד המתאמנים שלי, (נקרא לו דולב).   דולב בקרוב בן 13 ואמור לחגוג בר מצווה. אמא שלו שיתפה אותי שאחרי התלבטות קצרה הם החליטו לרדת מכל העניין של העלייה לתורה.   ''הילד לא רוצה''. היא אמרה.   כשאני ודולב נפגשנו, החלטתי להעלות את הנושא ושאלתי אותו בפשטות:   ''דולב, תגיד, למה אתה לא רוצה לעלות לתורה? אם זה בגלל שאתה לא מאמין, או שזה משהו שפשוט לא מעניין אותך- זה סבבה לגמרי. לגיטימי. וזו זכותך המלאה וכולנו נתמוך בך. אבל אם אתה לא רוצה בגלל סיבה אחרת- אולי בגלל שאתה פוחד...זו לא סיבה נכונה לוותר. ואם זה המצב- אז בוא נעבוד על זה. בוא נפתור את זה.''  דולב ענה: ''אני פוחד. אני פוחד לזייף. כולם יסתכלו עליי''.   ''אין בעיה''. עניתי.   ''זה שאתה משתף אותי בזה, זה בעצם מה שנותן לנו הזדמנות לעזור ולפתור את הבעיה.'' החלטנו יחד שאנחנו הולכים על זה.דולב יעלה לתורה ויתמודד עם הפחדים, ואני בטוח שיצלח את האתגר שעומד בפניו יחד עם התמיכה של הוריו ושלי. הוא לא לבד.  שמתי לב כמה בקלות ובמהירות ההורים של דולב החליטו לוותר על הרעיון של העלייה לתורה כשדולב אמר שהוא לא רוצה.בלי לדבר על זה. בלי לנסות לבדוק מה עומד מאחורי זה. פשוט ירדו מהעניין.   לא מזמן הייתי נוכח בחתונה של אחד המתאמנים הבוגרים שלי, בחור בן עשרים ומשהו על הספקטרום האוטיסטי שיצר לעצמו חיים מדהימים!תואר מכובד מהאוניברסיטה במישור המקצועי,זוגיות מקסימה, חתונה ומגורים משותפים במישור האישי והזוגי.. גם אז, הרבה לפני החתונה, ההורים התקשו להאמין שזה בכלל משהו שיעמוד אי פעם על הפרק. הם לא העלו על דעתם שזה בכלל אפשרי עבור הבן שלהם!! ולמה אני מקשר בין המקרים? בשניהם יש מכנה משותף: מגבלה מחשבתית. ''הבן שלי מאובחן בכך וכך ולכן אנחנו נקל עליו/לא נדרוש ממנו/נוותר מראש''.   בחתונה אני הבנתי ש ''לא צריך לוותר על החלומות ברגע ששמעתי את האבחנה''. זה שמתמודדים עם קושי מסויים לא אומר שההזדמנויות כבר לא פתוחות בפניהם. זה שמגלים שיש איזשהי מגבלה בריאותית/נפשית/פיזית- זה לא אומר שצריך לוותר מראש על חיים מלאים עצמאיים והגשמת חלומות.הסטיגמה ש-הם לא מסוגלים או צריכים לוותר או שזה לא מתאים- זו רק מה שהיא. סטיגמה.  התפקיד שלנו, כאנשי מקצוע וכהורים הוא דווקא לאתגר.למרות הקושי.לא לוותר רק כי יש מגבלה. לפחות לא על מה שרוצים ומה שיתרום לאיכות החיים וההגשמה האישית.התפקיד שלנו, אנשי המקצוע וההורים- הוא לא רק ''להגיב לסיטואציה''.אלא ליזום ולפעול.  אם אפשר לעלות לתורה, ולעשות תואר שני, למצוא אהבה ולהתחתן- השמיים הם הגבול. ומה אתכם?איך אתם מאתגרים את הילדים שלכם לעשות מה שהם רוצים באמת? ​

יום התנדבות לזכרה של ליה מלי יתון ז"ל 

  על 'הזכות לשונות והחובה לשיוויון' מזווית קצת אחרת.. וממקום מאוד אישי. פעם, בגיל 18 כשעוד הייתי בחור צעיר ויפה בלורית ותואר - החלטתי להתנדב לגרעין נח"ל. (מחזור ר"ג, אם שאלתם). זו הייתה אחת מהשנים הטובות, המשמעותיות והחשובות בחיי.החוויות והזכרונות שיצרתי יחד עם חברי האמת שרכשתי לכל החיים- השפיעו ותרמו רבות לאדם שאני משתדל, רוצה ושואף להיות היום.מלי יתון, הייתה אחת מהחברות הבולטות בגרעין. חריפה, אינטיליגנטית, חברותית וערכית. לא הערכנו בכלל כמה טוב היה לנו אז באותה תקופה נפלאה תקופת ימי התום האחרונים שלנו לפני הגיוס לצבא...מתוך הנאיביות שעוד הייתה בנו לא יכולנו להבין או לחשוב על זה בכלל שישנם אנשים המתמודדים עם "מחלות שקופות"- כלפי חוץ הם יכולים לשדר שמחה, אושר וחיוניות אך עמוק בפנים הם מרגישים בדידות נוראה וכאב חד שלא מרפה מהם לרגע. כאב חזק. כל הזמן. מסתבר שמלי הייתה חולה כבר אז... ולא ידענו. מטבעם של דברים, שיני הזמן שוחקות ומחלישות גם את כוחם הפיזי והמנטלי של אותם אנשים המתמודדים עם מצבים אלו. יחד איתם גם את היכולת לשאת ולהתמודד עם אותו כאב כרוני.ככול שחולף הזמן, עבור אותם אנשים נשארות לבחירה רק 2 אופציות  להתמודדות עם אותו כאב חד וישן המוכר להם כל כך ורע לתפארת: הרוב המכריע בוחר במסלול הכולל עבודה פנימית קשה וסיזיפית שלא בהכרח תוביל לפתרון אותן הבעיות שגרמו לאותו סבל מלכתחילה.(מלי החליטה לשנות את שמה לליה).  נשיאת הנטל העצום והכבד הזה על הלב והנפש כתוצאה מהעומס, המאמץ והשחיקה שהצטברו במשך כל כך הרבה זמן, מביאים חלק מהאנשים לקריסה טוטאלית מנפש שהתנפצה לרסיסים. כשליה התאשפזה לראשונה באברבנל, לא הבנתי איך יתכן שחוויית הקיום האנושית של ליה נושאת כל כך הרבה אומללות למרות ועם היכולות והאיכויות האישיות הגבוהות שהיא התברכה בהן.התחברנו לראשונה מלי-ליה ואני כי 'אנחנו שנינו מאותו הכפר'.במשך תקופה ארוכה לא יכולתי לחמוק מהחשבה שאם בארזים כמו ליה יתון נפלה השלהבת, מה יגידו אזובי הקיר? כמוני למשל.. על הסיכוי שלי להגיע לסגורה מתישהו...? באותה מידה יכולתי אני לעלות בגורל ובקלות למצוא שם את עצמי במקומה או לצידה.  חלק מהאנשים בוחרים באופציה השניה ומעדיפים להתפטר מהעולם הזה 'ועל הדרך' פוטרים את עצמם מהסבל.לצערי, ליה לא הפתיעה אותי כשהודיעו לי שהיא בחרה באופציה השניה.  כעסתי עליה.היא בגדה באמון ביננו.  לעולם לא אשכח את הלילה שבו שאלתי אותה במפורש. והיא הבטיחה לי שלא.פעם הייתי נגד אותם אנשים שלא רצו להמשיך ולקדש את החיים ולהפוך את המוות למושיע עבורם. עד השנה כאבתי את לכתה וכעסתי על חסרונה. על הבחירה שלה ללכת מאיתנו... לא יכולתי להבין למה החברה הכי יציבה, מוכשרת וחזקה בגרעין שלי בחרה להיכנע למחלת נפש הארורה שלה ולא לחשוב עלינו עם חסרונה?  ליה,עברו שש שנים מאז שהחלטת להישאר צעירה לנצח. אני כבר בן 40 פלוס. עברו כבר שש שנים מהיום שליוותי אותך במסעך האחרון למציאת מנוחה נכונה ושלוות העולמים.מאז שהתחיל להיפתח ביננו פער הגילאים - הספקתי לעשות ולעבור הרבה. צברתי הרבה רגעים, זיכרונות וחוויות עם משמעות, עוצמה ועומק-הקמתי עסק ומשפחה, הפכתי לאבא וניצלתי בנס מרעידת אדמה.אחרי כל אלה- נראה לי שעכשיו ליה, אני מתחיל להבין את הריקנות שהובילה אותך לאבד משמעות לחייך. אני כבר לא כועס עליך. אבל עדיין חושב שנפרדת טיפל'ה מוקדם מידי ואולי אולי היית יכולה גם את לגעת באושר כמוני.. 30 וקצת זה באמת לא הרבה.אולי, אם היית בוחרת להישאר- היית יכולה להבין מה בעצם היה חסר לך כל כך במהלך חייך הקצרים.אז בזמן הזה שלא היית, אני חושב שהצלחתי למצוא איזושהי משמעות לקיום שלי פה. הבנתי שאני לא רע בכלל בלעזור לאנשים לנצח את הבדידות שלהם. בזכות זה סוף סוף מצאתי מה יכולה להיות התרומה הצנועה שלי לעולם הזה שאשאיר אחרי, ומה אני רוצה לקחת איתי לעולם הבא שמחכה עוד לפני. ליה-רציתי שתדעי ותהיי גאה בישבזכות העבודה שאני עושה,ניתנת לי הזדמנות להשפיע לטובהולעשות טוב לאחרים. יצרתי מודל אימון לפיתוחתקשורת חברתית שמטרתולקדם שילוב ומעורבות בקהילה. אני זוכה לגעת, להיות ולקחתחלק באינספור רגעים מיוחדיםשל שפל וגאות בחייהם של אנשיםרבים מגוונים ומרתקים. ואני מקווה שאולי בתמורה,כשיגיע הרגע שלי לצאת מפהלמסע שם למעלה,זה יקרה מתוך השלמה ושלווהולא בצער, פספוס ו/או החמצה... ביום רביעי הקרוב אנחנו נפגשיםליום התנדבות לזכרך.ומפיצים קצת אור אהבה ותקווהלאלו שזקוקים לזה הכי הרבה, ונותנים מעצמינו כפי שאתידעת לתת למען אחרים.אוהב תמיד ומתגעגע...עמיר.    ​

...
...