על פחדים, הנחות, וויתורים אוטומטיים:

 

 

 

לפני כמה ימים דיברתי עם אמא של אחד המתאמנים שלי, (נקרא לו דולב). 

 

 

דולב בקרוב בן 13 ואמור לחגוג בר מצווה.

 

אמא שלו שיתפה אותי שאחרי התלבטות קצרה הם החליטו לרדת מכל העניין של העלייה לתורה.

 

 

 

''הילד לא רוצה''. היא אמרה.

 

 

 

כשאני ודולב נפגשנו, החלטתי להעלות את הנושא ושאלתי אותו בפשטות:

 

 

 

''דולב, תגיד, למה אתה לא רוצה לעלות לתורה? אם זה בגלל שאתה לא מאמין, או שזה משהו שפשוט לא מעניין אותך- זה סבבה לגמרי. לגיטימי. וזו זכותך המלאה וכולנו נתמוך בך.

 

אבל אם אתה לא רוצה בגלל סיבה אחרת- אולי בגלל שאתה פוחד...

זו לא סיבה נכונה לוותר. ואם זה המצב- אז בוא נעבוד על זה. בוא נפתור את זה.''

 

 

דולב ענה: ''אני פוחד. אני פוחד לזייף. כולם יסתכלו עליי''.

 

 

 

''אין בעיה''. עניתי.

 

 

 

''זה שאתה משתף אותי בזה, זה בעצם מה שנותן לנו הזדמנות לעזור ולפתור את הבעיה.''

 

החלטנו יחד שאנחנו הולכים על זה.

דולב יעלה לתורה ויתמודד עם הפחדים, ואני בטוח שיצלח את האתגר שעומד בפניו יחד עם התמיכה של הוריו ושלי. הוא לא לבד. 

 

שמתי לב כמה בקלות ובמהירות ההורים של דולב החליטו לוותר על הרעיון של העלייה לתורה כשדולב אמר שהוא לא רוצה.

בלי לדבר על זה. בלי לנסות לבדוק מה עומד מאחורי זה. פשוט ירדו מהעניין. 

 

 
לא מזמן הייתי נוכח בחתונה של אחד המתאמנים הבוגרים שלי, בחור בן עשרים ומשהו על הספקטרום האוטיסטי שיצר לעצמו חיים מדהימים!

תואר מכובד מהאוניברסיטה במישור המקצועי,
זוגיות מקסימה, חתונה ומגורים משותפים במישור האישי והזוגי.. 

גם אז, הרבה לפני החתונה, ההורים התקשו להאמין שזה בכלל משהו שיעמוד אי פעם על הפרק. הם לא העלו על דעתם שזה בכלל אפשרי עבור הבן שלהם!! 

ולמה אני מקשר בין המקרים?

 

בשניהם יש מכנה משותף: מגבלה מחשבתית. 

''הבן שלי מאובחן בכך וכך ולכן אנחנו נקל עליו/לא נדרוש ממנו/נוותר מראש''. 

 

 בחתונה אני הבנתי ש ''לא צריך לוותר על החלומות ברגע ששמעתי את האבחנה''. 
זה שמתמודדים עם קושי מסויים לא אומר שההזדמנויות כבר לא פתוחות בפניהם. 
זה שמגלים שיש איזשהי מגבלה בריאותית/נפשית/פיזית- זה לא אומר שצריך לוותר מראש על חיים מלאים עצמאיים והגשמת חלומות.

הסטיגמה ש-הם לא מסוגלים או צריכים לוותר או שזה לא מתאים- זו רק מה שהיא. סטיגמה. 

 

התפקיד שלנו, כאנשי מקצוע וכהורים הוא דווקא לאתגר.

למרות הקושי.

לא לוותר רק כי יש מגבלה. 

לפחות לא על מה שרוצים ומה שיתרום לאיכות החיים וההגשמה האישית.
התפקיד שלנו, אנשי המקצוע וההורים- הוא לא רק ''להגיב לסיטואציה''.
אלא ליזום ולפעול.  


אם אפשר לעלות לתורה, ולעשות תואר שני, למצוא אהבה ולהתחתן- השמיים הם הגבול. 

ומה אתכם?

איך אתם מאתגרים את הילדים שלכם לעשות מה שהם רוצים באמת?